ביום הראשון של חודש תשרי נחוג חג בְּרְהַן סָרַאקָא (זריחת האור). חג זה סימל את תחילתה של השנה החדשה, המביאה איתה אור חדש. החג נמשך יום אחד ונקרא גם בֶעַלֶ-מֶטְקְע (חג התקיעה). שם נוסף לחג הוא תֶזְכַּר אַבְרָהָם (לזכר אברהם). זאת, משום שלפי מסורת יהודי אתיופיה, ביום זה עקד אברהם אבינו את בנו יצחק.  יום לפני החג היו הקֶסים (כוהני העדה) עוברים מבית לבית, ומזכירים לכולם להתחיל בהכנות. בבוקר יום החג הלכו אנשי הכפר לנהר, כדי להתרחץ ולהיטהר. בערב החג נהגו לקטוף פרחי-בר בשדות, ולהגישם לשכנים עם איחולים לשנה טובה.

עם התקדש החג התקהלו כולם, גברים ונשים, בבית-הכנסת של הכפר, שנקרא צלותא בֵּת (בית תפילה,). הקֶסים ערכו את התפילה החגיגית והקהל חזר אחריהם על הפסוקים. התפילה, שנמשכה ארבע שעות, לוותה בתופים ומצילתיים. בסיומה ערכו ארוחה חגיגית ליד בית התפילה, בה אכלו מַסְוָואֵית (לחם מצווה, שמשמעו מנחה לה'. נקרא גם ברכתה, ברכה) ושתו טֶלַה (שיכר מר המבושל משעורים ופול). הקֶס נשא דרשה, בירך על המזון וחילק ממנו לכולם. בטקס נטלו חלק גם קרובי-משפחה שבאו ממרחקים, כדי לחגוג עם בני משפחתם.