הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נחשבים כימים של תשובה וסליחות ("עשרת ימי תשובה", במסורת היהודית) והכוהנים וזקני העדה נהגו להעבירם בצום. יום הכיפורים, שחל ביום העשירי לחודש תשרי, נקרא בשפת גֶעְז בָּעָלַ אַסְתֵּרְסֶרְיוֹ, ובפי העם בָּעָלַ אֶסְתֵרַאי, או בָּעָלַ אסתת (חג העשור). חובת הצום חלה על כולם, גברים, נשים וילדים מגיל שבע. הציווי "ועיניתם את נפשותיכם" (במדבר כ"ח ז) פורש כחובה לענות את הגוף, ולכן התאמצו שלא להירדם בליל יום הכיפורים. מנהג רווח היה לענות את הגוף בקפיצות קצביות בעת התפילות וביניהן.