ההכנות לחג הפָּסִיכַּה החלו בימים הראשונים של חודש מֶגַבִּיט (ניסן).  המצות נאפו בערב פסח. המצה, הקרויה פָּסִיכַּה קיטָה, דמתה למצה שמורה שנלושה בעבודת יד, והייתה שונה בטעמה מהאינג'רה, הלחם שנאכל מדי יום. כל משפחה נהגה להביא לבית-הכנסת מספר מצות קיטה.

בי"ד בחודש, כשהם לבושים בגדי חג, התקבצו כל בני הכפר בבית-התפילה. הקסים ערכו תפילות, שחטו כבש (קורבן פסח) וזבחו אותו על מזבח אבנים שהוקם בקרבת מקום.

ביום החג בבוקר היו הולכים לבית-הכנסת, מתפללים ושרים לציון ואחר כך מזכירים את הפסח.

בשבוע הפָסִיכַּה הקפידו בני ביתא-ישראל שלא לאכול דבר חמץ, או מאכלים שנדרש זמן רב להכנתם. מלבד חמשת מיני הדגן וכן מיני קטניות. נהגו גם לערוך ביקורי משפחות ולהכין ארוחות חגיגיות. בחמשת הימים שבין תחילת החג לסיומו לא נהגו לעבוד כרגיל, אלא רק לקנות בשוק ולרעות את הצאן. את סיום החג ציינו בארוחה חגיגית, שכללה מֶסְווַאִית וטָלַה.